תערוכות: "שדה ראייה", "שנת הדובים", "חולפת, נוכחת..."
|
||||||||||||||||
|
בתערוכתה "שדה ראייה" מציגה האמנית רותי לוז עבודות המבוססות על ראייה אישית, סובייקטיבית של פנים וחוץ בציר הזמן החולף. על פי הגדרה, שדה ראייה הוא הכינוי לזווית או לתחום הנראה ש שטח מנקודת מבט מסוימת ברגע נתון. נקודת מבט אשר מחזירה את הצופה אל הזרם האימפרסיוניסטי אשר אמניו דגלו בתיאור הטבע על פי הצבעים שבו, חילופי האור שבו והתחושות שיש למסתכל בו. תחושות המוליכות לאופן שבו נתפסת המציאות על ידי המתבונן. נקודת מוצא המותאמת לתהליכי היצירה של רותי, העוסקת בקרוב וברחוק. הנופים המצוירים אכן קרובים למקומות מגוריה ביבנה ולאחרונה בקיבוץ דביר, אך בראייתה הם גם רחוקים. ריחוק הבא לידי ביטוי בציור של משטחי צבע המאפיינים מראות נוף, כפרי לצד עירוני, צומח לצד רגבי האדמה החשופים ומרחבי הנוף הימי האין סופי מול המבנים העוטפים ותוחמים. רותי מתייחסת בציוריה גם למשפחתה הקרובה כולל הכלבים כחלק בלתי נפרד. הצבעוניות המונוכרומית המזכירה אלבומי משפחה ישנים ומציפה געגועים אל העבר הפשוט והצנוע, אל הטוב והתום, אל שדה ראייה אישי, פרטי. אוצר: רוני ראובן. "שנת הדובים" אוצרת: ד"ר אביבית אגם דאלי התערוכה "שנת הדובים" המתקיימת במהלך חודשי החורף בארץ (ינואר פברואר 2019) מבקשת לשקף ולהציג אינטרפרטציות עכשוויות להרהור על ואודות חורף, על כניסה מנטאלית למערה, על התחפרות (בפוך?) ועל המתנה לבוא האביב, לפריחה ולשגשוג. הדובים, כידוע, ישנים בחורף. זהו סמל לתחייה מחודשת, ליכולת לטרנספורמציה וליצירת שינוי, שכן לאחר שיצא הדוב מן המאורה בה שהה כל החורף מגיע האביב ועמו הצאצאים החדשים. החורף הוא אם כן זמן הבשלה, זמן המתנה לקראת ההתחדשות שתבוא, כאמור, באביב. התכנסות במערה/ במאורה לאורך החורף מאפשרת לדוב "פסק זמן". מהבחינה הזו, גם האמנים הם "דובים": שכן בהיכנסם למאורה (אם תרצו, לסטודיו), הם מאפשרים לעצמם להינתק מן היומיום ומהחיים עצמם ולהיכנס לבועה שלהם, שלאחריה יגיע ה"אביב" ועמו "הצאצאים החדשים", קרי יצירות האמנות שהבשילו ונוצרו תחת ידם כל עוד היו בסטודיו/"במאורה". הדוב קשור לנושא של מקצבים - לידיעה מתי להיות בשקט ומתי לצאת החוצה כמו ביצירותיהם של טובה אלדד ושל עפר שומרון. זמן החורף הוא זמן של שינה ושל התחדשות אך זו גם תקופה של התנזרות (ממזון, משתייה, מחווית החיים עצמם...) והיות במצב של לבד, כמו האמן שיש בו את היכולת להתבוננות פנימית ולהרהור. עבודתה של ענת גרינברג מתייחסת לבדידותו של הילד המביט בנו כשברקע יש רק ריק המוצג בצבע שחור. הדוב מתחבר לעצים, לדבש, למתיקות ולאגירה באשר היא וגם נושאים אלו מופיעים אצל חלק מעבודות האמנים, למשל אצל ברכה גיא. הדוב יכול לתפקד כסמל של סבלנות וגם של איטיות. זו הדרך בה הוא פועל. דומה כי הנוף החורפי האופף אותו מצייד אותו בכלים המתאימים לכך. לעיתים הדוב מתחבר עם זיכרונות ועם דובי צעצוע (כמו פו הדוב או הדוב פדינגטון) ואז הוא מתקשר אל העבר ואל געגוע אל עולם שהיה ונגוז כמו ביצירותיהן של שרית לילה האס ושל ברכה גיא. האמנים בתערוכה זו מציגים את הדוב כחיה חזקה, דומיננטית, המשתלבת היטב בסביבתה כמו בעבודותיה של גילית לוין רונן ובעבודתה של סיון כהן. לצד הדוב מופיעים ייצוגים נוספים של חורף, כך למשל הרקפת הנחבאת אל הסלע ויוצאת רק בחודשי החורף כמו ביצירותיו של דרור בן עמי. לעיתים החורף מיוצג על ידי נוף הררי ומושלג שהדוב יכול היה להשתלב בו אך נעדר ממנו, אולי כי הוא כעת במאורתו, ישן: כמו בעבודות של נויה שילוני חביב. מטאפורה חזותית על תנומה ועל חוסר רצון לצאת מתוך בועה או שק מופיעה בעבודתה של דליה חי אקו המציגה לצד השק המטפורי דמות המבקשת "להעיר" ולצור שינוי אצל השק המנומנם והפסיבי. לעיתים מופיע החורף כעלטה מוחלטת שמתוכה מגיחים כמו בזוהר הקוטב חיות קסומות ודמיוניות, כמו ביצירותיה של סיון כהן. התערוכה היא בבחינת אמירה והדהוד על מצבים קיומיים, על יציאה ממצבי חירום ועל פגישה עם הלא נודע המשתקף כחורף וכטבע זועם מול אדם/אמן השואל שאלות ומחפש בסביבה ובטבע מענה להן. "חולפת, נוכחת..." עבודותיה של סול ברקו סופגות מן הסביבה הטבעית אשר עטפה אותה בתקופת מעברה מן העיר אל קיבוץ געש. חומרים שנאספו מהטבע, זרעים שהתפזרו במעופם ופרחים אשר יבשו מוצאים את מקומם בצדו האחורי של בד הקנבס המתוח על מסגרת עץ ומשמש ככלי קיבול לקליטתם. זיכרונות ילדות של שימור ויבוש פרחים בין עמודי הספרים, צפים ועולים, מונצחים וסופגים את שינויי הזמן, שינויים של צבע המעניקים משמעות שונה, עלי הכותרת הבוהקים בשלבים של התכלות ומראם הבשרני מעיד על יופיו של הפגום. על פי "הואבי-סאבי" מסורת יפנית, האסטטיות מתוארת כיופי ש"אינו מושלם, ארעי וחסר", מאפייניו הם: אסימטריה, חספוס, פשטות, צניעות, אינטימיות והערכה של יושר תמים וטבעי בעצמים ותהליכים. ביצירתה האמנותית דובקת סול ברקו במסורת זו: פטריה בתהליך של פירוק מוטבעת במגש בטון, נבטים וזרעים חנוטים בשכבת דונג או סיליקון, דפי ספרים זוכים להארה אמנותית ורקפת חנוטה מועלית לדרגה אמנותית בדף הספר שכותרתו "העוז והתפארת". תפארת הנובעת מתוך צורך החיים כאותם חצבים המצמיחים תפרחתם באדמת הדרום החרוכה, החרבה. הכליה חולפת, מצמיחה חיים, נוכחת. אוצר: רוני ראובן. |